פסק-דין בתיק עפ"ת 49523-12-11

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' סגן הנשיאה, השופט י. ויטלסון], אשר זיכה את המשיב בדינו.

השתלשלות העניינים הייתה כזו: נגד המשיב הוגש כתב אישום על כך שביום 15.04.10 בשעות הערב, גרם בנהיגתו בחולון לתאונת דרים בשל כך שלא נתן זכות קדימה ונהג בחוסר זהירות, עבירות לפי תקנות 64 (א) (2) ו-21 (ג) וסעיף 38 (3) לפקודה.

התקיימה ישיבת מענה, בה הכחיש המשיב את המיוחס לו בכתב האישום, התיק נדחה להוכחות. מאותו יום ההקראה, 05.04.10, ליום 16.11.11.

ברשימת עדיה של המדינה רשומים חמישה עדים, בהם ראיות טכניות ותעודת רופא, שיכול ולא יצטרך להופיע עורך התעודה, וכך גם באשר לגובת אמרת נאשם, אך לפחות שלושה משלושת העדים, עליהם לא ניתן ויתור מצד ההגנה, הוזמנו לדיון.

איש מאותם עדים לא התייצב לדיון ביום 16.11.11, התביעה ביקשה דחייה ובית משפט לא נעתר לבקשה בקבעו " אין דחיות בתיק זה". החלטה זו ניתנה לאחר שהסנגור, כך בפרוטוקול, אמר שלמשיב אין הרשעות קודמות, ומבקש לסיים את התיק בעונש יחסית קל.

לאחר החלטת בית המשפט שלא לדחות את הדיון, הודיעה התובעת שאין עדי תביעה, אין אישורי מסירה בידה, ושאם לא הוגשה לבית המשפט בקשת דחייה של מי מהעדים, היא מבקשת להוציא נגדו צו הבאה. בית משפט קמא, במילים אחרות בהחלטה נוספת, חזר על החלטתו שלא תינתנה יותר דחיות בתיק.

התובעת הגישה את אמרת הנאשם ( ת/1), תעודת רופא ( ת/2), וחזרה וביקשה לזמן את העדים שלא התייצבו או להוציא צווי הבאה. בית המשפט לא נעתר ומשנאלצה ב"כ התביעה להכריז " אלה עדיי" קרא בית משפט קמא את אמרת הנאשם והודיע שהוא מזכה אותו בדינו. על כך הערעור.

המדינה סבורה שבית המשפט היה צריך להיעתר לבקשה לדחות את הדיון ולו פעם אחת. עפ"י כתב הערעור הנסמך, בין היתר, על הערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל 1/48, סילבסטר נ' מדינת ישראל, פד"י א' (1), 5, שאל לו לבית המשפט לדקדק יתר על המידה בפרוצדורה המצריכה להיכנס לגופם של דברים ועוד.

ב"כ המשיב טוען שצדק בית משפט קמא בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בכך שלא נעתר לבקשת התביעה לדחות את הדיון. הפרוטוקול איננו משקף, כך לטענת ב"כ המשיב, את שנעשה בעניין. התביעה היא שיזמה הסדר טיעון או ענישה קלה במידה ויודה הנאשם, חזרה בה מאוחר מכך, התביעה התרשלה בכך שלא דאגה שיזומנו העדים, לא בדקה קיומם של אישורי מסירה, לא נעזרה בדרכים נוספות לא-פורמאליות (טלפון וכיוצ"ב) לבחון האם העדים התייצבו, כפי שצריכה הייתה לעשות.

גם אם הנני מקבל, כלשונם, את דברי ב"כ המשיב, וגם אם הנני מסכים לחלוטין שעל התביעה היה לוודא זימונם של העדים, במידה ולא יתייצבו אין דחייה של הדיון, עדיין סבור אני ששגה בית משפט קמא בכך שכאשר פעם אחת לא התייצבו עדי מדינה, לא אפשר לדחות את הדיון.

לבית המשפט במקרה כזה יש סנקציה, סנקציה המצויה בתקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974, יכול היה לחייב את המדינה בהוצאות, ויכול גם היה לפסוק שהוצאות אלה יהיו לטובתו של הצד הניזוק במקרה של דחייה, דהיינו, המשיב.

יש לזכור שעסקינן בהליך פלילי, לרבות הליך תעבורה, אין מדובר ביריבות בין שני צדדים, כמו זו זה קיימת במסגרת המשפט הפרטי, אלא בריבה של המדינה שומרת האינטרס הציבורי על כך שחוקים ובכלל חוקי תעבורה בפרט יכובדו, לא יסוכנו חיי אדם בכבישים.

אסכים לחלוטין עם ב"כ המשיב, שהמדינה נהגה באופן שאינו ראוי, בנסיבות, כפי שעולה אף מהפרוטוקול, באופן שבה הזמינה את עדיה או לא הזמינה אותם, אבל בוודאי שצריך היה בית משפט קמא להיעתר לבקשה לדחייה.

יכול והיה מוצדק בנסיבות מקרה זה אכן, כאמור, לפסוק הוצאות, כנגד המדינה כפי שנעשה לעיתים, אך כאמור, בוודאי לא לזכות את המשיב.

הנני אפוא מקבל את הערעור. התיק יחזור לבית משפט קמא, אם לשמיעת ראיות ואם לישיבת תזכורת, כפי שיקבע כב' המותב סגן הנשיאה.

בשלב זה הנני מחליט שלא לחייב את המדינה בהוצאות, אך בהחלט יהיה רשאי בית משפט קמא לעשות כן עפ"י ההתפתחויות בהמשכו של התיק בתוך הבאה בחשבון את העובדה שישיבה אחת נדחתה בשל התנהלות המדינה.

<#5#>

ניתנה והודעה היום ט"ז שבט תשע"ב, 09/02/2012 במעמד הנוכחים.